"האקטואליות של תורת משה" הוא ספר של דרשות על כל פרשות השבוע של תורת משה מ"בראשית" עד "וזאת הברכה".

"מדרש" ו"דרשה" הם דיסציפלינות מסורתיות של מחקר פרשני ועיון יצירתי בכלי החשיבה האנושית, המתפתחים מדור לדור על בסיס ההסתכלות המצטברת ומתחדשת בטבע, בציביליזציה ובתרבות. דיסציפלינות אלה הן מסורת של "תורה שבעל פה", המנחילה את הוראת ה"תורה שבכתב", בעם ישראל הבוחר והנבחר להיות עם התורה, מדור לדור. התורה שבעל פה מפרשת ומיישמת את ההוראה ואת ההלכה של תורת משה הנבואית לנסיבות המקום והזמן המשתנות מדור לדור וממקום למקום. המטרה היא שהעם המחויב מרצונו לתורה יוכל להגשים את שליחותו בין העמים.

שתי הנחות מונחות ביסוד דיסציפלינות אלה:

1. האדם נברא "בצלם האלהים" כדי לעזור לבוראו, על ידי היענות למצוותיו, לתקן את הבריאה מן הרוע החדור בה, לטוב לכל יצורי הבריאה הארצית ולטוב לו.
2. תורת משה שבכתב היא הוראה אלהית מכוננת, ובתור שכזאת היא נצחית. היא מתייחסת לכל בעיות היסוד של קיום האדם ושל הגשמת שליחותו בבריאה. כהוראה נצחית היא מתייחסת לכל בני האדם בכל המקומות השונים ובכל הזמנים המשתנים. אך כדי לדעת אותה, לקיים את מצוותיה וללכת בדרכיה, חייב כל אדם במקומו ובזמנו, במשפחתו, בקהילתו ובעמו ללמוד, לעיין ולהגות בה כדי להשיג את ההוראה האקטואלית המתייחסת בפרטות אליו, אך על יסוד מחויבותו למשפחתו, לקהילתו, לעמו ולאנושות.

הספר  מתבסס אפוא על שתי הנחות אלה. הוא חוקר את המשמעות האקטואלית של כל פרשה ומעיין בה, הן מבחינה עיונית הגותית והן מבחינה הלכתית מעשית, ומתמודד עם הבעיות המתעוררות מבחינת ההבנה וההסכמה הביקורתית, והן מבחינת ההגשמה במציאות זמננו ובכלי החשיבה של הפרשנות הספרותית והפילוסופית בת זמננו.

מנקודת הראות הפילוסופית-היסטורית, נכתב ספר זה במסורת המחשבתית של הרמב"ם ותלמידיו בזמן החדש: רנ"ק, הרמן כהן, מרדכי קפלן ויחזקאל קויפמן מזה, ח"נ ביאליק, א"ד גורדון ומרתין בובר מזה. מנקודת הראות של מסורת פילוסופית-היסטורית זו תורת משה היא תשתית המונותיאיזם המוסרי. בתור שכזאת היא גם התשתית של ההומניזם והדמוקרטיה הלאומית-אוניברסלית בתרבות המערב, שתרבות עם ישראל משפיעה עליה וחוזרת ומושפעת ממנה. בתור שכזאת היא מתמודדת עם כל סוגיות ההגשמה המוסריות, החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות של אידאלים אלה. תורת המונותיאיזם המוסרי נשענת על ההתגלות הנבואית מזה, ועל ניסיון העבר של האנושות מזה. אך היא תמיד מתייחסת אל ההווה מתוך צפייה אל העתיד החזוני שהאדם באשר הוא אדם לא יוכל להגשימו בשלמות. עם זאת, בחתירה להתקרב אליו כאן ועכשיו כמידת יכולתו, הוא יכול לחוות אותו בהטרמתו בשבתות ובחגים, ולמצוא בהם את המשמעות הייעודית של חייו, שהיא הגשמתו את עצמו והיא אושרו.

מכאן האקטואליות הנצחית של תורת משה גם לבני זמננו.

אליעזר שביד נולד בירושלים בשנת תרפ"ט. התחנך בבית הספר ובתנועת הנוער של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, התגייס לפלמ"ח, לחם במלחמת העצמאות, והיה ממייסדי קיבוץ צרעה בפרוזדור ירושלים. הוא התמודד עם בעיות הקיום וההנחלה של מורשת היהדות בזמננו כמחנך וכאיש תרבות בתנועתו, והמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בתחום מחשבת ישראל לשם המשכת שליחות חינוכית-הגותית זו. כיום הוא פרופסור בגמלאות למחשבת ישראל. מחקריו הפרשניים מקיפים את הספרות הקאנונית של עם ישראל מן התנ"ך עד זמננו, ועיוניו ממוקדים במכלול בעיות ההגשמה היהודית ציונית. על הישגיו בתחומים מחקר, הגות וחינוך יהודי הוענק לו בשנת 1994 פרס ישראל במחשבת ישראל.